כוחו של החסר: הלקח השיווקי של הקרמבו

רק הזזנו את השעונים שעה אחת אחורה וכבר למחרת הם היו שם, מסודרים, מוכנים, כמו חיילים בצבא קסום - הקרמבואים. וניל ומוקה. החורף מגיע.

צילמתי ושלחתי לחברות, שלא יפספסו, חלילה, במיוחד את המוקה, אחרי שכולם יגלו שהם כבר כאן וירוקנו את המדפים.

איך מוצר כל כך פשוט, מתוק בצורה מוגזמת, עם שכבת שוקולד שהיא לא באמת שוקולד, איך הוא מצליח להיות סמל תרבות?

זה לא רק אריזות קרטון בשני צבעים, לא רק עטיפות מנצנצות, שרק ממבט אחד עליהן הפה ישר מרגיש את המרקם ואת המתיקות. זה סיפור שלם ומוחשי שהוא יודע לספר: ריח גשם, יבבה של רוח, סוודרים, כירבוליות, תה חם. 

קרמבו זה לא רק פצצת קלוריות ונזק ללבלב, זה נוסטלגיה, זה ילדות, זה מזג אוויר, זה אנחנו.

הקרמבו נעלם רוב השנה וכשחוזר, מתפוצץ מביקוש.

מחכים לו ומתרגשים מחדש.

האם היינו מתלהבים ממנו ככה, אם היה צמוד אלינו כל השנה? לא, אין מצב.

אולי לא כל מוצר או שרות או בכלל מותג צריך להיות נוכח כל הזמן?!?

לפעמים כוחו של חסר הוא זה שמייצר ציפייה ועניין, געגוע וצורך.

עונתיות = הזדמנות, לא רק מגבלה.

שווה לשקול - בכל עסק - מוצר או שרות עונתי, שניתן בצורה מדודה.

גם מי שמכחישים את הקשר שלנו לטבע - כיצורים שתלויים בחילופי העונות - מרגישים בחורף צורך גדול יותר בנחמה ובחום.

המסרים הפרסומיים שיעבדו יותר טוב בחורף, כשבחוץ קר, הם אלה שיהיו סביב מתן תחושה של בית, ביטחון, חום ואכפתיות, אפשר להעזר בנוסטלגיה כדי ליצור חיבור רגשי.

מה איתכם, וניל או מוקה, מתחילים מהעוגיע או ששומרים אותה לסוף?או שאולי בכלל לא נוגעים בזה??