למה מותגים משנים את האות הכי יציבה באלפבית?

בשנים האחרונות יותר ויותר מותגים מאמצים גרסה מינימליסטית של האות A, שבה הקו האופקי הפנימי (ה-crossbar), כלומר הקו שיוצר את המשולש הפנימי, פשוט נעלם.

במקום A קלאסית, מתקבלת Λ - צורה גאומטרית, נקיה, המשדרת מודרניות, פשטות וניקיון.

הם רבים - מתחיל מ-Montblanc, Samsung, NASA ונגמר במותגים המקומיים.

טוב, זה נראה כתופעה עיצובית שמגיעה מכמה מגמות:

1. מגמת המינימליזם בעיצוב לוגואים

חצי מעולם העיצוב טוען ש“less is more״, כתוצאה - מותגים אומרים ״yes, less״ ועוברים למצב חסכוני ומנסים להסיר כל אלמנט שאינו הכרחי.

הקו הפנימי ב-A נתפס כעודף, מיותר, בלעדיו מתקבל סימן שעדיין קל לזיהוי, אך הרבה (הרבה!) יותר נקי.

2. מגמת הפיכת אות לסמל

כשמורידים את הקו, האות כבר לא A הפשוטה, כזו שיש בכל מקלדת. היא הופכת לסמל שיכול לעבוד גם כאייקון עצמאי. 

מעצבים מחפשים חידוש, מותגים מחפשים מראה ייחודי. והינה, מגיע שינוי זעיר שיוצר בידול די בולט, זה גם חידוש וגם ייחודי, בנתים.

הΛ המיוחדת, האייקונית, הרבה יותר קלה והרבה יותר מכוונת לשמיים, שום דבר לא מקרקע אותה.

3. מגמת סגידה ל״קוליות״ מול התפשרות על הקריאות

מעניין לבדוק איפה עובר הגבול ועד כמה אפשר לשנות את האותיות כדי להשיג מראה שמשדר קול ועד כמה כדאי לשמור על הקריאות?

רוב המעצבים בונים על כך שהמוח משלים את האות A גם בלי הקו, ולכן ויזואלית זה עדיין עובד.

יש ויגידו שזו אסתטיקה נֵאוֹ-ברוטליסטית, יש ויראו בזה חזרה לצורות בסיסיות ולפשטות, יש ויגידו שזה טשטוש גבולות בין טיפוגרפיה לאייקון...

נראה שה-Λ מרגישה מספיק טוב גם בלי הקו.

תולדות הטיפוגרפיה מלמדות שהשפה הכתובה עברה שינויים רבים, ספגה אינסוף השפעות. אבולוציה במשך מאות שנים. ייתכן שהיה שלב בחייה של ה-A, כשהיא התקיימה ללא קו חוצה.

היום האות (שוב) עוברת מטמורפוזה.

מעניין, מה תהיה הדרישה של הזמן ומתי, אם בכלל, זה יהפוך להיות רשמי, והאות A תפרד סופית מהקו שחוצה ומייצב אותה. 

האם יום אחד הכתיבה התקנית גם תהיה נטולת קו?

אולי בעוד עשור או שניים, ילדים ישאלו אותנו:

“מה, פעם באמת כתבו A עם קו בפנים?”

האם זה שלב באבולוציה או סתם טרנד שייעלם?

נקבל את פני ה-A החדשה או נשאר נאמנים לקלאסיקה?